יום שלישי, 19 ביולי 2011

I think I wanna Marry you



אחחח... המילים של השיר של ברונו מרס... שמו את זה ותייגו אותנו כמויות מסחריות של אנשים...
אני רץ לסוף הסיפור משום מה...

אני שרון, ואתמול הוצעו לי נישואים... למה שרושמים את זה זה נשמע כזה פחות מלהיב?
לא יודע אבל מה שבטוח זה שאני לא מצליח לנקות את הראש שלי מהנישואים האלה...
ולא לשם שינוי לא בקטע של כמה יעלה עכשיו כל העסק... אלא  בקטע של שוק...

כן, שוק, שוק וחוסר הבנה... הרי לא חשבתם שאני יפרסם פוסט שרק מספר על ההצעה...

אני עד עכשיו לא מבין, מה גרם לו להביא אותי אליו הביתה... להתייבש שעתיים בתחנה מרכזית בלי פלאפון וכל זה... בשביל מישהו שהזמין דרכו כרטיסים למסיבה... לא נשמע לכם הזוי?? אנחנו מתחתנים!!!

טוב אני כבר לא יכול להתאפק... מה שחשוב זה שתדעו שזה היה באמצע העבודה שלי כביכול... אני כמעט וצרחתי עליו לפני שהוא עשה את זה... מאמי! אני בעבודה! ואני לא יכול להיכנס כרגע! אבל לא עשיתי את זה... נכנסתי העלתה אותי דיווה די לבמה אחרי הקדמה על אנשים שכן מצאו מה שחיפשו... ואז היא הציגה את כרם... והוא בצורה הלחוצה והחמודה ביותר פשוט כרע ברך ושאל... תתחתן איתי?

אני אמרתי כן... וישר התחלתי עם הפולניות שלי והפילוסופיה המהלכת... מה הוא כורע ברך? מה הוא מלכלך את המכנס? אתמול כיבסתי את המכנס הזה... !

חחח אבל לא נורא... הוא מתחתן עם פולנייה אמיתית!

אני באמת אוהב אותו... הוא הדבר היחידי שאני מסוגל לחשוב עליו!

ואם הייתי מסתכל מהצד הייתי אומר בלי בושה... ובקול! חבל על כרם... בחור כזה כבר מתחתן? ואיך הוא בטוח שהאידיוט שלידו זה הדבר הנכון? לא חבל????????

ועליי הייתי אומר שיש לי מזל... פשוט נותנים לי חיים מאושרים על מגש של כסף...

שנינו יודעים שהחיים יהיו לא קלים במיוחד שיש פולנייה בעסק...

אבל אני חזק והוא חזק... ולמדנו מהר מאוד שאם שנינו עומדים מול בעיות לא משנה כמה הן גדולות... אז אנחנו מצליחים! ואנחנו פשוט בלתי מנוצחים...

אז תרימו את עצמכם לחנויות של בגדים... וכן אמנדה אני מכיר אותך... את כבר יודעת מה ללבוש...

ותכינו את עצמכן לחתונה הגאה של השנה!!

יהיה שמח יהיה אושר... תהיה אהבה!

מכיוון שהפוסט התחיל להפוך לאיוונט זה הזמן לומר קודם כל תודה למנד שלי! שהיא הראשונה שהיה בא לי לחבק אחרי כרם והיא כמו תמיד הייתה שם בשבילי גם אז... לדנה שבאה והקפיצה אותי באמצע הלילה משמחה!

לגיל נווה...שהוא פשוט האח התאום שלי בנפש... שגם אם נפגשים פעם בשבועיים מרגיש כאליו כבר סיפרתי הכול דרך העיניים מבלי לפתוח את הפה...

לעדי פישיץ מיכאל אזולאי שני רובין שגב יובל יאקא וגלי ארביב... סתם כי אתם חברים מדהימים... ממש כמו משפחה לא?

לדני יאיר וליאור כהן שהסכימו לארח הומואים בליין שלהם... ועוד להציע שם נישואים...

וכן דני הייה לך לוק מדהיםםםםםםםם!!!!

כן תם הפוסט הקדמה לאירוע ומיצוי תחושת ההרגשה שכל כך מבלבלת עכשיו אז אפילו אי אפשר לרשום מסודר...

אוהב אתכם!

אבל את כרם יותר ><

נתראה בשמחה.... :P



יום שני, 18 ביולי 2011

הדרך שלי


אז הכרנו מעט... ועכשיו הגעתי למצב בו אני באמת צריך לכתוב...
אני לא משהו בכתיבה, בגלל שכל הזמן שאני מתחיל לכתוב הכל עולה לי בזיכרון פשוט אחד אחרי השני...

אז החלטתי על צורת כתיבה לבלוג שלי...
גם כדי שאני יוכל להציג את החיים שלי בצורה מסודרת (מה שלא כזה אופייני לי וגם כדי שתרגישו שאתם מכירים אותי ומעורבים בחיי (שזו אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג)

אז בכל פוסט שאני אעלה אני אחלק אותו לשני חלקים.. מה שקורה לי בהווה והדברים שעוברים עליי...
וקטעים מהעבר... שתבינו מאיפה צמח ונבנה השרון הזה...

עברו שבועיים מאז הפוסט האחרון שלי... לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב פוסט חדש...
אולי בגלל שזו לא תקופה משהו...

מי שמכיר אותי ממש טוב יודע שאני בן אדם שנוטה לומר שתמיד זו תקופה לא טובה... לא בגלל שאני דכאוני... לא בגלל שאני פסימי... ולא בגלל שום דבר אחר... סתם כי זו באמת התחושה שלי... יש תקופות טובות, זה לא שאין... פשוט מעטים האנשים שנופלים עליהם...

זוכרים את החברה הטובה? נקרא לה בשמה למרות שהיא לא מהאנשים החושפים או הנחשפים... אמנדה... הבן אדם המיוחד ביותר שתמצאו בעולם הזה בתור חברה או סתם ידידה... יש תכונות שאין בי ויש בה שאני כל כך מעריך...
היא תמיד יודעת איך למנוע דברים רעים שעלולים לקרות, יודעת לייעץ, יודעת להוציא ממך דברים בצורה שלא תתחרט על זה שסיפרת, יודעת לחייך, יודעת לגרום לחייך, בן אדם שמח שיוצא ממנה המון טוב לב. אתם בטח אומרים שאני לא רואה את החסרונות שלה... אני רואה... אני פשוט חושב שהיא מהאנשים הבודדים שהיתרונות שלהם באמת עולים על החסרונות. כולם כאלה פשוט צריך להכיר בן אדם ממש טוב בשביל לומר עליו דבר כזה...

אז מה עבר עליי השבוע הזה? הרבה בדידות בעיקר... הרבה כעס עצמי... הרבה מהכל...
הבדידות היא לא משהו רע... היא לפעמים גורמת לי להתנקות, לפעמים גורמת לי לעצב, ולפעמים סתם... בדידות.

התחלתי עבודה חדשה... שהתקדמתי בה די מהר יחסית... איפשהו שם אני מרגיש את מה שהרגשתי בעבודה הקודמת שלי... שאני יכול להגיע לתפקיד ברמה טובה ולהנות ממנו. אני פשוט מהמפגרים שלא יכולים להסתדר עם עבודה קלה אלא אוהבים כמה שיותר כאב ראש עומס ולחץ.

אני לא עונה לאף אחד בעבודה... חוץ מלכרם... מה זה אומר?

איבדתי את החשק אפילו לרשום בבלוג שחשבתי שיהווה לי מעין מקום בו אני אוכל לרשום מה שאף אחד לא רוצה לשמוע לא משנה כמה אני מנסה...

כאילו... הבלוג לא יכול לומר לי "משתמש יקר, עמך הסליחה, עקב חפר מוגזם נחסמת לאלתר" נכון?
או לומר לי שאני רושם כמו איזה דרמה קווין ושאני חוזר על עצמי... מה אכפת לו הרי?

אני מודע לתכונות האלה שלי ואני בהחלט לא מתכוון לשנות אותן... זו צורת הדיבור שלי... ככה אני מדבר... ככה אני מסביר... אני מסוג האנשים שלא מצליחים לחשוב ולדבר בו זמנית אז די קשה לי שנושאים באים בבום...

אבל גם מזה לא אכפת לי...

רואים מה זה? למדתי להיות אדיש. אם כ-ו-ל-ם אדישים אליי למה שאני לא אהיה אדיש? עובדה זה עובד מעולה... כשאני אדיש ולא אכפת לי מכלום אף אחד לא מסתכל עליי מוזר ואף אחד גם לא בא אליי בטענות...

תמיד אמרתי... זה מה יש! אני ישנה מה שאני חושב שצריך להתשנות... ולא מה שיאמרו לי!
ואני לא חושב שזו בושה להשתנות וזה אפילו בסדר... ומומלץ! כדי שהחיים לא יהיו משעממים יותר ממה שהם עכשיו...

פעם הייתי מהאנשים שאומרים... מה? שהוא ישתנה בשבילי! חשבתי שזה לחיות טוב עם עצמי... גיליתי שזה רק לעשות רע לאנשים ושנשארים בודדים בסופו של דבר.

הייתי בודד אני יודע מה התחושה...

וכבר נגמר הפוסט להיום... חפרתי לא הייתה פואנטה... אלו שהבינו הבינו ואלו שהפנימו הפנימו ואלו שהכירו הכירו...

אני לא כותב לאף אחד ולא מייעד תבלוג לאף אחד... הוא בשבילי...

מגיע לי שיהיה לי משהו ששייך רק לי ולא יידרוש ממני... לא?

בלוג יקר,
האם תהיה חבר שלי? 

יום ראשון, 3 ביולי 2011

נעים להכיר :)

היי/הייוש/הלו/או כל דרך אחרת שבה תרגישו רצויים שאומרים לכם בעצם... שלום.
בכל זאת... שלום... זו לא הדרך בה אנחנו מתחילים כמעט כל דבר בחיים שלנו?
שלום כשאנחנו נכנסים הביתה, שלום כשאנחנו עונים לטלפון, שלום כשמגיעים לבית הספר/לעבודה, שלום מבוייש כזה שנכנסים לאוטו של מישהו שנותן לך פעם ראשונה טרמפ עם החבר/ה או עם ההורים (רק אותי זה מבייש?)

פעם היו מסיעים אותי לכל מקום, עד שנאלצתי להיות עצמאי כביכול, להיות מספיק בוגר בשביל לנסוע לבד באוטובוס... לפעמים שעה לפעמים שעה וחצי ואפילו שעתיים כשאין כזה הרבה מזל (ולא... לא קיים דבר כזה מזל, נדבר על זה בהזדמנות אחרת...)
אהבתי שאבא שלי היה מסיע אותי... זה היה מין זמן איכות שלי ושלו, היום הוא לא סובל אותי (גם על זה נדבר*

בקיצור, שלום!

אז התחלנו להכיר קצת לא?

אני שרון שניר, (חלקכם אפילו מכירים את החלק של השם האמצעי שלי Smee) אז מה שבא לכם... אפילו שרוני...
אפילו שרונה, אפילו שר, אפילו שר ביץ' ואפילו שר רוז' ביץ'... לא כזה אכפת לי... אפילו שרון במבטא אמריקאי כזה... כמו שרון סטון, שאני פשוט ל א   ס ו ב ל!!! (ככה קראו לי בכיתה... רוב הרקדנים לפחות)
ואוו כמה שורות הקדשתי לשם שלי... אבל שם זה דבר חשוב... במקרה שלי לא הושקעה בו מחשבה רבה... אבל בכל זאת אנחנו צומחים מהשם שלנו...

כן כזה אני... פשוט אג'נדה מהלכת... ><

אז אני שרון שניר, בן 18 וחצי כרגע תל אביבי ירושלמי מבטן ומלידה.
עברתי 7 בתי ספר בחיים שלי... לא תמיד מבחירה...
האחרון והמוצלח מביניהם היה האקדמיה למוסיקה ולמחול... שם באמת למדתי והתבגרתי...
אני רקדן ושחקן לשעבר... למה לשעבר? די... יש דברים שפשוט צריך להשלים עם העובדה שאנחנו לא טובים בהם...

אני שרון שניר, בן 18 וחצי, כרגע תל אביבי, ירושלמי מבטן ומלידה, רקדן ושחקן לשעבר ואני בי סקסואל...
לא... אני הומו! אני חי עם בחור אחר שהנפש שלי מסורה בידיו כמו שלא הייתי יכול למסור בידי איש אחור או בידי אישה...

אני אומר שהנפש שלי תמיד מתחלקת לאחוזים 90 אחוזים לבן זוגי כרם ועוד 10 אחוזים שמסרתי לחברה הכי טובה שלי... וגם המראה שלי... גם אותה תכירו בהמשך... אי אפשר שלא להתאהב...
אתם בטח מתפלאים... אבל כזה אני... נותן את כל כולי לכל אחד שרק יבקש... אבל הנפש? מסורה בידי כרם והחברה הטובה שלי שאני בטוח שלעולם לא יחזירו לי אותה חזרה...

כי גם אם הם יחזירו... הרי לא יהיה מה להחזיר...או למה... ישאר רק הגוף החלול שמבחינתי הערך שלו כה גבוהה אך לא מספיק כדי לחיות ממנו או לקיים ממנו משהו...

כזה אני... דפוק!! ><

טוב אני כותב פה וצפים לי יותר מדי דברים בזיכרון... אולי אני אמשיך הלילה... אולי מחר...

בכל זאת.. תזכרו...

שרון
18
הומו
כרם
חברה טובה
תל אביב
ירושלים
משחק
מחול
אחוזים

הרי לא בשביל זה אנחנו חיים??? לא בשביל עצם הזיכרון???

אעעעעעעע שוב כל המוטוים הדפוקים האלה שאני לא מפסיק להמציא לעצמי וחי מהם...