יום שני, 18 ביולי 2011

הדרך שלי


אז הכרנו מעט... ועכשיו הגעתי למצב בו אני באמת צריך לכתוב...
אני לא משהו בכתיבה, בגלל שכל הזמן שאני מתחיל לכתוב הכל עולה לי בזיכרון פשוט אחד אחרי השני...

אז החלטתי על צורת כתיבה לבלוג שלי...
גם כדי שאני יוכל להציג את החיים שלי בצורה מסודרת (מה שלא כזה אופייני לי וגם כדי שתרגישו שאתם מכירים אותי ומעורבים בחיי (שזו אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג)

אז בכל פוסט שאני אעלה אני אחלק אותו לשני חלקים.. מה שקורה לי בהווה והדברים שעוברים עליי...
וקטעים מהעבר... שתבינו מאיפה צמח ונבנה השרון הזה...

עברו שבועיים מאז הפוסט האחרון שלי... לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב פוסט חדש...
אולי בגלל שזו לא תקופה משהו...

מי שמכיר אותי ממש טוב יודע שאני בן אדם שנוטה לומר שתמיד זו תקופה לא טובה... לא בגלל שאני דכאוני... לא בגלל שאני פסימי... ולא בגלל שום דבר אחר... סתם כי זו באמת התחושה שלי... יש תקופות טובות, זה לא שאין... פשוט מעטים האנשים שנופלים עליהם...

זוכרים את החברה הטובה? נקרא לה בשמה למרות שהיא לא מהאנשים החושפים או הנחשפים... אמנדה... הבן אדם המיוחד ביותר שתמצאו בעולם הזה בתור חברה או סתם ידידה... יש תכונות שאין בי ויש בה שאני כל כך מעריך...
היא תמיד יודעת איך למנוע דברים רעים שעלולים לקרות, יודעת לייעץ, יודעת להוציא ממך דברים בצורה שלא תתחרט על זה שסיפרת, יודעת לחייך, יודעת לגרום לחייך, בן אדם שמח שיוצא ממנה המון טוב לב. אתם בטח אומרים שאני לא רואה את החסרונות שלה... אני רואה... אני פשוט חושב שהיא מהאנשים הבודדים שהיתרונות שלהם באמת עולים על החסרונות. כולם כאלה פשוט צריך להכיר בן אדם ממש טוב בשביל לומר עליו דבר כזה...

אז מה עבר עליי השבוע הזה? הרבה בדידות בעיקר... הרבה כעס עצמי... הרבה מהכל...
הבדידות היא לא משהו רע... היא לפעמים גורמת לי להתנקות, לפעמים גורמת לי לעצב, ולפעמים סתם... בדידות.

התחלתי עבודה חדשה... שהתקדמתי בה די מהר יחסית... איפשהו שם אני מרגיש את מה שהרגשתי בעבודה הקודמת שלי... שאני יכול להגיע לתפקיד ברמה טובה ולהנות ממנו. אני פשוט מהמפגרים שלא יכולים להסתדר עם עבודה קלה אלא אוהבים כמה שיותר כאב ראש עומס ולחץ.

אני לא עונה לאף אחד בעבודה... חוץ מלכרם... מה זה אומר?

איבדתי את החשק אפילו לרשום בבלוג שחשבתי שיהווה לי מעין מקום בו אני אוכל לרשום מה שאף אחד לא רוצה לשמוע לא משנה כמה אני מנסה...

כאילו... הבלוג לא יכול לומר לי "משתמש יקר, עמך הסליחה, עקב חפר מוגזם נחסמת לאלתר" נכון?
או לומר לי שאני רושם כמו איזה דרמה קווין ושאני חוזר על עצמי... מה אכפת לו הרי?

אני מודע לתכונות האלה שלי ואני בהחלט לא מתכוון לשנות אותן... זו צורת הדיבור שלי... ככה אני מדבר... ככה אני מסביר... אני מסוג האנשים שלא מצליחים לחשוב ולדבר בו זמנית אז די קשה לי שנושאים באים בבום...

אבל גם מזה לא אכפת לי...

רואים מה זה? למדתי להיות אדיש. אם כ-ו-ל-ם אדישים אליי למה שאני לא אהיה אדיש? עובדה זה עובד מעולה... כשאני אדיש ולא אכפת לי מכלום אף אחד לא מסתכל עליי מוזר ואף אחד גם לא בא אליי בטענות...

תמיד אמרתי... זה מה יש! אני ישנה מה שאני חושב שצריך להתשנות... ולא מה שיאמרו לי!
ואני לא חושב שזו בושה להשתנות וזה אפילו בסדר... ומומלץ! כדי שהחיים לא יהיו משעממים יותר ממה שהם עכשיו...

פעם הייתי מהאנשים שאומרים... מה? שהוא ישתנה בשבילי! חשבתי שזה לחיות טוב עם עצמי... גיליתי שזה רק לעשות רע לאנשים ושנשארים בודדים בסופו של דבר.

הייתי בודד אני יודע מה התחושה...

וכבר נגמר הפוסט להיום... חפרתי לא הייתה פואנטה... אלו שהבינו הבינו ואלו שהפנימו הפנימו ואלו שהכירו הכירו...

אני לא כותב לאף אחד ולא מייעד תבלוג לאף אחד... הוא בשבילי...

מגיע לי שיהיה לי משהו ששייך רק לי ולא יידרוש ממני... לא?

בלוג יקר,
האם תהיה חבר שלי? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה